הפגישה השנייה של סמינר הנראטיבים בבית ג'לא, שבו אנו משתתפים כחברי "לוחמים לשלום", הייתה המשמעותית ביותר עד כה.
הוזמנו לסמינר על-ידי "פורום המשפחות השכולות", ששני נציגים מטעמו, ישראלית ופלסטיני, מנחים את הסמינר.
בפגישה זו תוכנן סיור של משתתפי הסמינר, ישראלים ופלסטינים, למוזיאון "יד ושם" ולכפר ליפתא.
מנחי הסמינר הדגישו שוב ושוב, כי כינוסם של שני הנושאים יחד אינו מצביע על השוואה בין שניהם, אלא נובע מהעובדה שאלו שתי הטראומות המכוננות בכל אחד משני הנראטיבים הלאומיים, הישראלי והפלסטיני, ולכן חשוב מאד ששני הצדדים יכירו את שתיהן.
הסיור בוטל בגלל אי מתן אישורים לרבים מן המשתתפים בצד הפלסטיני להיכנס לישראל.
במקום זאת, נפגשנו שוב בבית ג'לא, ושמענו עדות מן הנכבה מפיו של חאג' קשיש מן הכפר נחלין, וכן את סיפור העדות של יצחק אלחנן מן השואה מפי בנו, רמי אלחנן, חבר יקר ב"לוחמים לשלום" וגם ב"פורום המשפחות השכולות".
אחרי סיפור העדות של רמי, התבטאו כמה אנשים וביניהם אני. ציטטתי את דבריו של בסאם עראמין, בלי להביאם בשם אומרם, ואמרתי שלימוד אודות השואה יכול לעזור לפלסטינים להבין טוב יותר את התנהגותם של הישראלים.
חברתי הטובה העירה לי שזו בקשה חצופה, ושאי אפשר לצפות מהפלסטינים להבין את האלימות שלנו כלפיהם בעקבות הלימוד אודות השואה.
ניסיתי להסביר שלא התכוונתי שעליהם לקבל או להצדיק את התנהגותנו. ואז, עם או בלי קשר לדבריי, החלו כמה משתתפים פלסטינים לעזוב את החדר בזה אחר זה.
חברתי ראתה שרבים מהמשתתפים הפלסטינים יצאו, ושאלה את עימאד, ראש הקבוצה הפלסטינית אם יש סיבה לכך.
עימאד ואחרים שנשארו בחדר אמרו שהם חושבים שאין סיבה משמעותית, ושאותם חברים שיצאו מהחדר רק רצו להכין לעצמם קפה.
ובכל זאת, אחרי שחזרו, חלק מהם העירו שלא אהבו את מה שאמרתי.
ניסיתי שוב להסביר, והפעם אמרתי שלמדתי את הדברים מבסאם עראמין. כנקמה קטנה על הערתה של חברתי כלפי, גם השתמשתי בשמה לדוגמה שהמצאתי:
אמרתי שלו הייתי תקועה בתוך אוטו איתה, והיא הייתה מתנהגת ממש מוזר ואי אפשר היה לסבול אותה, אולי היה לי קל יותר להתמודד, לו הייתי יודעת שבילדותה נשלחה על ידי הוריה לבית יתומים למשך עשר שנים.
חברתי מחתה על השימוש בשמה, וכולם צחקו. הרגשתי גם שהבהרת העובדה כי למדתי את הדברים מפיו של פלסטיני, עזרה למשתתפים הפלסטינים לקבל אותם.
כמובן שאי אפשר לדעת מדוע בדיוק יצאו המשתתפים הפלסטינים מן החדר, אבל ההרגשה שלי הייתה שזה היה קשור גם לדבריי.
התקרית הזו הצטרפה לבעיות ורגשות קשים אחרים שעלו אל פני השטח במהלך אותה פגישה, והם שיצרו את תחושת ההתמודדות האמיתית והמספקת שאיתה נשארנו בתום המפגש.
באותו הקשר, נזכרתי כמה פעמים במשך אותה פגישה בביקור שערכתי לפני כמה חודשים בקרקוב, במוזיאון שינדלר ובאושוויץ במסגרת ביקור שלי בפולין יחד עם נציגים פלסטינים.
מאחלת לנטע, נור, אליקים, רוני, רולה ואיאד לעבור חוויה משמעותית בנסיעה לגרמניה ולבוכנוולד, ומחכה לתובנות שיביאו לנו בשובם.
