השוואות וכוונות נסתרות

כתבתי קודם לכן על דניאל גדה שהדריך אותנו בבוכנוולד, כעת התפניתי לקרוא מאמר שהוא נתן לנו והנה תמציתו

הכותרת באנגלית

Comparison and (hidden) intentions

לאחר נאום קהיר הגיע ברק אובמה לבקר בבוכנוולד, זה היה גם בגלל שהוא הרגיש כנראה צורך לאזן קצת בין תמיכה ביהודים ובמוסלמים, וגם בגלל שהוא חשב שאחד מקרובי משפחתו השתתף בשיחרור אושוויץ, ולבסוף התברר שזה היה בבוכנוולד.
דניאל הדריך אותו בסיור, ולקראת הסיור אנשים נתנו לו עצות מה לומר לאובמה, ובין השאר היו שייעצו לו לדבר על גוואנטאנמו ביי ואחרים שכמובן טענו שאי אפשר להשוות.
דניאל מתרעם בכלל על הצורך להשוות, וטוען שצריך להבין את העובדות וכמובן למה נעשית ההשוואה, שכן ההשוואה כפעולה מבודדת היא חסרת מובן.
לדוגמה:
בבוכוונלד בזמן הגרמנים היו 240,000 אסירים ומתוכם מתו פחות מרבע
בבוכנוולד בזמן הרוסים לאחר המלחמה היו 28,000 אסירים ומתוכם מתו יותר מרבע
האם זה אומר שהרוסים היו יותר גרועים מהגרמנים?
כשמשווים פסנתר וכינור, מה טוב יותר? אם אתה בבית קפוא ללא אמצעי חימום פסנתר נשרף יותר זמן.
אם אתה גר בקומה חמישית ללא מעלית יותר קל להעלות כינור. וכן הלאה וכן הלאה

השוואות הן כלי רב ערך, הן עוזרות לנו להבין ולכמת, אי אפשר לחיות בלעדיהן. אך חייבים להבין את כל הסיפור ובעיקר למה נחוצה ההשוואה,  בחקר הסטוריה אנשים בדרך כלל משווים כדי לכמת פשעים של אחרים במקום לדבר על האחריות של עצמם.

ואני כותב את כל זה כי כמובן כשאחזור לארץ ואספר היכן הייתי כולם יגידו לי "איך אתה יכול להשוות", ועובדה אני יכול.

ומי אני ומה אני כשמאלני ישראלי

היום נפגשנו בברלין עם קבוצה של יהודים גרמנים צעירים. כאלו שמרגישים צורך בחדשנות של הדת היהודית, שיוויון בין הזרמים, קביעת הדת גם לפי האב ולא רק האם ושיווין בין המינים.
הצעירים היו חביבים, עם ידיעה די סבירה על מה שבאמת קורה באיזור, עם הדילמה הרגילה של כן אנחנו בעד שיוויון בין כולם אך מה עם הבטחון וההסתה בצד השני. הדילמה בין העובדה שיש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון ומצד שני אין לנו מושג איך להתמודד עם חבורה של פורעי חוק במאחזים שהם יושבים בהם.

אני יודע שלפעמים אני בוטה ומוטה בתשובתי ואפילו מגזים, אך ניסיתי להסביר להם שלפי דעתי (בחיזוק אליקים שישב לידי) יש בישראל בעיות קיומיות אחרות מלבד בטחון, ובעיות אלו לדעתי חשובות ביותר.
הפערים הגדלים בין עשירים לעניים, הניכור בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילוניים, רמת החינוך המתדרדרת. כל אלו בעיות חשובות לא פחות ממילת הקסם של בטחון שבה משתמשים להנהיגנו ולשמור עלינו בתלם.

אני מוטרד מכך שבישראל שורפים מכוניות של אנשים בגלל השתייכותם האתנית, שיש הקוראים לא להשכיר דירות או להעסיק בני קבוצות אחרות. ואני בעיקר מוטרד מכך שרוב העם לא רואה בכך בעיה כלשהי, שזה קורה בארצנו ולנו כיהודים.  שמערכת הבטחון שלנו מבוססת על סינון של סיכונים בטחוניים באמצעות המבטא וההופעה שלהם, שיש בשטחים שבשליטתנו מקומות בהם יש כבישים ליהודים וכבישים לאחרים.

אך מה שהכי הפתיע את בני שיחנו היא העובדה שאני רואה עצמי כישראלי גאה, אוהב את הדגל והמדינה ולא רואה שום בעיה בכך שאני מעביר ביקורת על המדינה ועדיין מרגיש חלק ממנה, בעיקר לא כשאני נמצא בגרמניה וחושב על ההסטוריה שלה, האם לשם דרכנו?

זה הדגל שלי לא של אם תרצו

היום כינו אותי בפייסבוק 'בוגד', ולא ברור לי למה, האם בגלל שאני מעז להעביר ביקורת, האם האיסור להעביר ביקורת לא יותר מסוכן לחברה, שהופכת עצמה לחברה פשיסטית?

ואז קראתי את המאמר של חיים ברעם וכל כך הזדהיתי עם דבריו:". אני אפילו אוהד את נבחרת ישראל בכדורגל. אבל לא אשלים עם עוול מתמשך, ואם ייאלצו אותי לבחור בין מדינת אפרטהייד ציונית לבין מדינה דו-לאומית לא אהסס לבחור באופציה הדמוקרטית."

לאן אתם רוצים לנסוע שאל נהג המונית, לבוכנוולד הייתה תשובה

אתמול ביקרנו בבוכנוולד, הייתי זקוק למרחק בזמן של כמה שעות כדי לחזור ולכתוב
החלטנו בתחילת הנסיעה שנושא השואה לא יהיה המרכז, וגם לא השוואת הסבל אלא נושא הפשיזם והליך השלום, אך בכל זאת אי אפשר לעשות ביקור זה ללא זעזוע נפשי וחשבון נפש.

1. רציתי להתחיל בהסבר על המדריך שלנו, דניאל  (Daniel Gaede).  גרמני שמשמש שנים רבות מדריך באתר ואחראי על נושא ההדרכה בו. פעיל שלום שביקר פעמים רבות במזרח התיכון במפגשים בישראל ובפלסטין. בשנות השמונים במהלך נסיעה שלהם באוטובוס בישראל ארע פיגוע (לא שאלתי פרטים, לא היה רלוונטי). רבים בקבוצה נפצעו כולל אותו והוא איבד באופן זמני את ראייתו. אחיו נהרג וכן כמה נוסעים אחרים.
הרופא שטיפל בו הוא ניצול אושוויץ, שנשבע בעבר שלא יטפל בגרמנים, אך כששמע את סיפורו החליט לנתח אותו ולהציל את ראייתו בעין אחת. לאורך כל הביקור הוא הקפיד על מתן זוויות ראייה שונות לכל ארוע ונקודה במחנה, ואמר לנו שמאד קל לעשות השוואות אך תמיד צריך לחשוב למה עושים את ההשוואה, והבנת הסיבה חשובה מאין כמוה.

2. מיד כשנכנסנו לאתר ראינו מרחוק קבוצה של בני נוער ישראלים, הצעדה שלהם מנקודה לנקודה עם דגלים מתנופפים בגאון, נראתה כל כך בוטה בעינינו וכהתרסה לכל שאר המבקרים שעברו בשקט והתלחשו, ראינו שם אנשים מכל הלאומים אך לי צרם משהו בהתנהגות זו. אני יודע שאני מכליל, אולי הם חברה טובים ורגישים, אולי ואולי, אך בכל זאת.......
בסיום ראינו אותם עומדים ליד אחד המבנים בטקס כלשהו של שבועה ואני יודע איך בני נוער חוזרים מאתר כזה, מלאי לאומיות וכח פנימי, וזה ממש לפני הצבא. הכנה מתאימה.

3. שאלתי שם את המלווים הגרמנים שלנו למה העם הגרמני הגיע לאן שהגיע. האם זה בגלל הנסיבות או שיש בהם משהו מעמיק יותר, כמו לדוגמה הנטייה שלהם לציית ולא לערער על סמכות. היו אתנו שלשה גרמנים כולל המדריך ולאף אחד לא הייתה תשובה. לפי המדריך זה אולי הצירוף של כמה מרכיבים. מצב כלכלי גרוע לפני המלחמה והבטחות של מנהיג שאם ילכו אחריו הכל יפתר, זריעת הפחד בהדרגה עד שניטלה יכולת התגובה, ואולי גם האנטישמיות המוטבעת. אך מצד שני היו כאלו שלא וויתרו, שנלחמו ומרדו. היו כאלו שהסתירו יהודים בברלין עצמה, אם כי הרוב שתק למרות שידע. ניסינו לחשוב מה מאפיין אנשים שאומרים 'לא', וישנם מספיק ניסויים שנעשו בזמן מחקרים שהראו שרוב האנשים מצייתים ולא מערערים על סמכות. ספרתי להם על התאטרון שאנחנו עושים בקבוצת טול כרם, על כך שהקהל מתערב בהצגה ומנסה לשנות את מהלך הסצנה (בדרך כלל לאפשר לערבי זקן לעבור במחסום למרות סירוב החיילים), אך כמעט כולם נכנעים בפני הסמכות שמפגין השחקן שמשחק את מפקד המחסום. וזה אפילו בהצגה אז בודאי במציאות בה חייך בסכנה. קל מאד לשפוט לאחור, להיות בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרות, מפחיד אותי לחשוב שאני לא בטוח בכך.

4. התגובות של הפלסטינים היו מעורבות. מצד אחד הוקל להם בבירור כשראינו שלא כל הקורבנות שם היו יהודים, ברשימת הלאומים ראינו מצרים ואיראנים ותורכים. בוודאי שאחד היעדים העיקריים היו היהודים אך...(ראו סעיף ראשון לגבי השוואות).

5. במהלך הסיור דברנו גם המהנדסים שפיתחו את המכונות שהשתמשו בהן במחנה, ואת המשרפות באושוויץ. ועד כמה המהנדס שבנה ידע או לא ידע, ולי קפצו בראש שתי מחשבות. האחת היא מסרטון שראיתי לאחרונה על סחר הנשק בישראל, כשמנכ"ל משרד הבטחון אומר במצח נחושה "אני מוכר נשק ולא מעניין אותי כהוא זה מה עושים איתו, המצפון שלי נקי", וזאת למרות שהם יודעים שנשק נמכר למדינות בדרום אמריקה ואפריקה ובמקרים רבים משתמשים בו במלחמות בין מדינות ואפילו נגד אזרחים במדינה עצמה. והמחשבה השניה היתה על המהנדס X אצלנו שמפתח את הבואש (אותו חומר שמתיזים עלינו בהפגנות). דמיינתי לעצמי את הדו"ח שלו בתום הפיתוח, "מצאתי חומר Y חזק פי עשר ברמת הריח שלו אך הוא לא עמיד מספיק ומתפוגג לאחר כמה שעות, בעוד שחומר X מריח פחות חזק אך עמיד לאורך שבוע ולא יורד אפילו במקלחת". וגם לו המצפון בודאי לא מעיק. אחת ההתבטאויות של המדריך שלנו היתה ציטוט מסופר פולני שכתב על מפקד המחנה, "המצפון שלו היה נקי לחלוטין כי הוא אף פעם לא השתמש בו"

תוניסאי מצרי ופלסטיני נכנסים למסעדה

זו לא בדיחה, זה מה שקרה לנו אתמול

אכלנו במסעדה תורכית שהמלצרים היו תוניסאי ומצרי ואיתנו היו פלסטינים

היה מרתק לשמוע את השיח הפנים ערבי

התוניסאי טוען שלמרות שהם זעזעו את הסירה וגרמו למהפכות במדינות אחרות, הם קבלו שלטון רודני שהחליף את הקודם. כלום לא קרה

המצרי ממש גאה, שמח ששלטון מושחת נפל, 

הפלסטיני מודאג, כמונו הישראלים הוא רואה הכל בעיניים של הסכסוך המקומי

המצרי תמך בפתיחת המעבר לעזה שכן השלטון שם נבחר בצורה דמוקרטית, הפלסטיני התנגד בתוקף

בלגן

והעיקר כולם חוששים.

בדיעבד זה מצמרר

אני מעלה פה פוסטים לבלוג כל יום, וחבירם בלוחמים לשלום בקשו להעתיק את אחד הפוסטים לבלוג שלהם וכמובן הסכמתי.
כיוון שאני לא ממש מחובר אז שלחתי אימייל קצר
ובדיעבד זה נראה מצמרר, שיר בן שתי שורות כפי שחן אלון ציין.

תעתיקו לאן שתרצו

מחר אנו בבוכנוולד

שתי הערות:
1. חזרנו כרגע לגרמניה, הרכבת מפולין עברה את הגבול ואנחנו כלל לא הרגשנו, מתי זה יקרה באיזור שלנו? בין כפר סבא לקלקיליה או אפילו דמשק.
2. היום בבוקר הספקנו לראות בפולין משפט דמה שערכו הנערים לפושע מלחמה מרואנדה, הצגה מלאה כולל טיעוני תביעה והגנה אך לא יכולנו להשאר להכרעת הדין. כמה זה חשוב שילדים וגם מנהיגים ידעו שזה שהם עריצים כל יכולים במדינתם לא הופך אותם לחסינים בשום צורה.

סמינר בנושא פליטים וזהות

בפולין הצטרפנו לשיחת ערב לסמינר של בני נוער בנושא פליטים וזהות.

אני חייב לספר על המקום בו אנחנו נמצאים, זו אחוזה בשטח שהיה שייך עד למלחמת העולם השנייה לגרמנים. באחוזה זו נפגשו אינטלקטואלים גרמנים לדון בכתיבת חוקה לגרמניה שתגביל את הכוח של השלטון, וזה בזמן הנאצים, ואכן כשנחשפו כמעט כולם הוצאו להורג באשמת בגידה.
לאחר המלחמה כל הגרמנים שהיו בשטחים שסופחו לפולין גורשו לגרמניה, כמו שכל הפולנים שהיו בשטחים שסופחו לרוסיה גורשו לפולין.

והדיון הזה העלה מיד שאלות שהתקשרו גם לדיון של אתמול בנושא זכות השיבה של הפלסטינים:

1. אותם "בוגדים" או לא בוגדים שנתפסו בידי הנאצים והוצאו להורג, הרי בתקופה הפשיסטית שלפני המלחמה ובמהלכה, כל העם חשב בגרמניה שאסור לבקר את המדינה, שזה מחליש את כוחה. מה הופך בוגד בתקופה מסויימת לגיבור כמה שנים לאחר מכן? מה הפך את בגין, מנדלה, גנדי, וושינגטון מבוגד וטרוריסט לגיבור האומה, האם רק בגלל תוצאות המלחמה? מה זה אומר לגבי הפעילות שלנו היום? ולאלו שיעירו שבכל הדוגמאות האלו היו פעולות נגד שלטון זר, כדאי לזכור שהיטלר וחבורתו עלו לשלטון בצורה חוקית בגרמניה, וכמה היינו רוצים שהעם שלו יתמרד נגדו ולא יקבל את העובדה שאסור להעביר ביקורת. אני לא טוען שישראל שוות ערך לגרמניה, אך הכיוון אליו אנחנו פונים כעת הוא מפחיד.
2. אני אישית לא הכרתי את עובדות חילופי האוכלוסיה פה אלא רק באופן שטחי. נדהמתי לראות את השטחים שרוקנו מתושבים מסוג A והתמלאו בסוג B, האם גם היום זה יכול לקרות? ומצד שני האם זה יכול לשכנע את הפלסטינים שהסיכוי שמרביתם יחזרו לתוך שטחי 48 הוא אפסי?







בערב ישבנו עם בני הנוער וספרנו להם סיפורים אישיים
אני ספרתי את סיפורי והדגשתי את החלק שקשור להיות הורי פליטים. כמה אני חצוי בעובדה שהממשלה הישראלית נתנה להורים שלי שברחו בחוסר כל מרומניה, בית (או למעשה חדר) בירושלים לאחר המלחמה, ומצד שני הידיעה שלי שהבית שניתן להם היה שייך בעבר לאחרים. האם אני הייתי מסכים לגור בבית שהיה שייך לאחרים ושהם גורשו ממנו? והאם אני בכלל יכול לשפוט במבט לאחור כשכל מה שהורי הכירו זו מציאות בה מי שמפסיד במלחמה לעיתים בורח והמנצח לוקח את רכושו. בקבוצה היו בני נוער מכמה לאומים, תורכים גרמנים פולנים ו....ישראלים. ובעוד שרובם הקשיבו בניחותא חשתי כבר בשלב זה את התנועה בכסא של הישראלים,  חיכיתי לצעקה "אך זה כלל לא כך אצלנו, איך אתה יכול להשוות". בהמשך נור סיפר את סיפורו והרחשושים בצד הישראלי גברו, המנחה ברוב חכמתו לא נתן לשאלות לגלוש לויכוח הרגיל אך זה התחיל לאחר מכן, ואני צפיתי מהצד בניסיון של הישראלים לשכנע את נור שהוא טועה ואצלנו זה לא כך.
עמדתי בצד עם בחורה מתורכיה שהייתה לה המון ביקורת על הישראלים ולהפתעתה אני ניסיתי להסביר לה שאני לא יותר חכם ולא בעל ערכים יותר מהצעיר הישראלי שמתווכח עם נור, וגם בחברה שלה, התורכית, לרבים קל לבקר את ישראל אך שאל אותם על התורכים ותראה פתיחות מהי. זה כנראה יצר האדם הדפוק שלנו, לראות צרות וחוסר ערכים רק אצל אחרים.

שיחה ראשונה מלב אל לב עם גרמני

פגשתי גרמנים בעבר, דברתי אתם קצרות אך היום בנסיעה הארוכה ברכבת לפולין, הייתה לי הזדמנות לדבר עם אריק שליווה אותנו.
דברנו תחילה על התחושה של גרמני לגבי מה שקרה בזמן השואה ומה מלמדים בבית ספר בנושא.
לפי אריק המדינה הגרמנית לקחה מאד ברצינות את נושא האשמה, למעשה המדינה היחידה לדבריו שעושה זאת בעקביות וברצינות. בבתי ספר לא רק שלמדו אותם שהכל קרה בגלל תוקפנות גרמנית, וכל הסבל שנגרם לגרמנים עצמם די הוצנע, יותר מכך, מערכת החינוך מנסה ככל האפשר לחנך את הגרמנים לערער על נרטיבים ומוסכמות, לחשוב ולהתעמק ולא לציית באופן אוטומטי.
בבתי הספר נהגו להראות להם את סרטי הפרופוגנדה הנאציים, כדי שיראו איך אפשר לשטוף את המוח, בחינות בבית ספר תמיד דרשו התייחסות בטקסט ובאופן מילולי ונסיון להבין ולהעמיק בניגוד למבחנים האמריקאים.
לאורך שנים תחושת הגרמניות הוצנעה, ולדבריו רק לפני כמה שנים לאחר אליפות העולם (בכדורגל?) בגרמניה פתאום הם הרגישו חופשי להרגיש כגרמנים גאים ללא רגשות אשמה.
משם השיחה המשיכה למה שקורה בישראל, לעובדה שהשואה והאנטישמיות היא הסבר לכל דבר שקורה היום, לתחושה שהמנהיגים בישראל מטפחים השכם וערב, "אם לא תתחמשו ותהיו חזקים יבוא היטלר חדש.......", הפחד הזה שמוטמע בכל צעד.
ומצד שני מה שעניין אותי יותר הוא ההקבלה למה שקרה בגרמניה לפני המלחמה, כשהנאצים עלו לשלטון. התקופה בה המדינה עברה תקופה של האדרה, הביקורת נשמעה כבגידה, "אתה איתנו או נגדנו". נכון שנאצים הלכו מאד רחוק עם הנושא אך מה שקורה בישראל היום, במה הוא שונה ממה שקרה שם?
עד כמה שזה נשמע מפתיע, אני ישראלי גאה, אוהב את מולדתי, רוצה בהצלחתה אך זה לא מוריד כהוא זה מזכותי וחובתי להשמיע ביקורת. אך אני רוצה שבתי ספר תיכוניים בישראל ימדדו במספר התלמידים שהגיעו לאוניברסיטה, ושקציני צבא לא יכנסו לבתי ספר, ושהצבא יהיה הרע ההכרחי ולא דבר שמעריצים.
בהמשך הצטרף אלינו פעיל זכויות אדם רוסי שפגשנו ברכבת, ופסי ההשוואה עברו למה שקורה היום ברוסיה אך זה סיפור אחר.

השוואה בין הפגנות

אתמול שמענו מאליקים הרצאה ארוכה על ההפגנה בנבי צאלח.
זה היה במהלך הדיון החשוב לגבי טיב האוכל במסעדה בה היינו לעומת מסעדות אחרות בגדה.
לפי אליקים, נבי צאלח הוא כפר שונה בהתנהגותו. ביום שישי כל הכפר יוצא להפגנה, כולם.
הצבא ממהר להכריז על המקום כשטח צבאי סגור ומעצם הגדרה זו כל מי שלא תושב הכפר ונמצא בו נעצר.
ההפגנה היא מחזורים ששבים על עצמם של גיחות מהבתים קריאות מחאה והתרסה לצבא, וחזרה לבתים לעוד מנוחה קצרה עם קפה ותה. והכל נגמר בערב בארוחת ערב בבתים.
כל תושבי הכפר שותפים בין אם ביציאה ממש ובין אם בארוח בבתים.
נראה לי שאצטרף כשאחזור, לשם עדיין לא הספקתי להגיע.

ביקור בבית ספר ופגישה עם חברי פרלמנט

היום בבוקר לקחו אותנו לעיירה ליד המבורג לדבר בפני תלמידי בית ספר. למי שלא עבר את החוויה להסביר את הסכסוך לילדים שלא מעורבים אז אני ממליץ בתור חוויה מרעננת.
השאלות הן בסיסיות וכל כך בנאליות שאתה ממש נדהם איך לא חשבת על זה.
ממה אתה מפחד?
מה אומרים הילדים שלך?

ועוד ועוד. וגם צריך להסביר הכל בשפה פשוטה בלי לסבך אותם עם העובדות שגם אנחנו לא כל כך אוהבים (מי אהב את המורה להסטוריה?), אך הפגישה המעניינת הייתה בערב.
הגענו למשרדי המפלגה הירוקה לפגישה עם חברת הפרלמנט קתרין מולר ואליהם הצטרפו גם ישראלים שעוברים הכשרה בפרלמנט הגרמני.
החלק הראשון עבר חלק, ספרנו על התנועה ועל הפעילות, אך אז הישראלים התחילו לשאול שאלות, העוקצנות הרגילה הישראלית והצדקנות......
"לא רוצים לשמוע מפיכם (הכוונה לישראלים שבנו) אני רוצה לשמוע מהם (הפלסטינים)"
"למה שנאמין לכם לאחר שהחמאס עלה אצלכם לשלטון בעזה בצורה דמוקרטית"
"מה הטעם לדבר אתכם אם אתם לא מוותרים על זכות השיבה"
ועוד ועוד
מזל שאנחנו למודי נסיון אך מה שהיה חשוב זה לשמוע את נור מסביר באנגלית רצוצה מה גרם לו להשתנות, ולמה הוא כפליט גאה לא יוותר על זכות השיבה לפני שתהיה מדינה ולפני שכל זכויותיהם יתמלאו, ושזכות השיבה היא נושא למשא ומתן ולא תנאי מוקדם שצריך לוותר עליו כדי להיות זכאים להכנס למשא ומתן. נור טען שההחלטה לוותר היא החלטה אישית של כל פליט אך הדעה הכללית וגם של חברת הפרלמנט הייתה שברגע שיהיה הסכם, הנושא חייב להפתר והוא לא יכול להפתר בשיבה המונית.
אני ספרתי להם את הסיפורים ששמעתי מעידן על פליטים יוונים משטח שכעת נמצא בתורכיה, שמגיעים כל שנה לבקר ולא שכחו אך יש שלום בין המדינות ואף אחד לא מבקש מהם לשכוח או להפסיק לחלום.

חייב לסיים קוראים לי לארוחת ערב וזה יותר חשוב, את הערב נסיים בהחלטה במהלך ארוחת ערב מה עושים עם רולה שבאה איתנו לסיור ולא הייתה בכלא. אני בדעה שחייבים להיות בכלא כדי ללמוד עברית ולחוש את החוויה ולכן הצעתי לה להתנדב למאסר מנהלי, לעומת זאת נור הציעה לה לנסות להאסר מעצר רגיל. כמובן שהכל בבדיחה אך זה מעיד על הקירבה ועל אופי היחסים בתוך הקבוצה. בשנת 2009 כשהייתי באירלנד בסיור הרגשתי יותר את "אנחנו והם", הפלסטינים היו צריכים יותר להמחיש לנו את סמני הלאומיות שלהם ולהדגיש את השוני, היום (אך אולי זה סובייקטיבי ואולי האחרים שאיתי עוזרים לכך) התחושה היא שההבדלים בין הקבוצות התטשטשו, הזהות הלאומית פחות חשובה לי אישית, הערכים האחרים חשובים יותר.

אז מה באמת אנחנו עושים כאן ולמה באנו

אתמול הייתה לי שיחה בנושא עם אליקים ניצני מלוחמים לשלום. ניסינו לברר לעצמנו למה באנו לכאן ומה רוצים לברר.
ספרתי לו על הנסיעה שהייתה לנו באפריל לאירלנד ועל הסיפור ששמענו משיפא אל קודסי שהייתה באותו זמן חברה פעילה בתנועה.
חשבתי על כך שראינו את שיפא באירלנד כבן אדם רגיל, מתנהגת כמונו, צוחקת ומתבדחת. ועדיין משהו גרם לה להיות מסוגלת להפרד מבני משפחתה, ולתכנן לעשות מעשה נורא גם של התאבדות, וגם של רצון להרוג תוך כדי אזרחים ישראלים. והנה היא הגיעה לסף הגיהנום וחזרה ממנו.
הסתכלנו אליקים ואני על קטרין, המדריכה החמודה שמלווה אותנו, וניסינו להבין איך העם הגרמני שהביא לעולם כל כך הרבה ערכי תרבות, הסכים לעצום עין ולעזור בצורה לחבורה של מטורפים לנסות לכבוש את העולם, ולעשות זוועות שאין כדוגמתן, והנה שוב קטרין נראית כבן אדם נורמלי. אז מה גרם לעם שלהם להגיע אל סף הגיהנום ולחזור ממנו?
ואז דברנו על מה שקורה כעת בישראל, תחילת הגזענות, שנאת הזר, האיומים ששמענו לפני טקס יום הזכרון על הצורך לתקוע לכל אחד מאיתנו כדור בראש, ועוד ועוד. ותמהנו אם מה שקרה לשיפא ומה שקרה לגרמנים יכול למעשה לקרות לכל אחד בנסיבות הנכונות, האם אנחנו בתחילת ההתדרדרות במדרון חלקלק ולא נוכל להסתמך על ההנחה שלנו זה לא יכול לקרות?

בפגישות אתמול בעיר קיל נפגשנו עם חבורה של אקדמאים, מארגונים שונים, שעוסקים בצורה זו או אחרת בהתמודדות עם הזכרון. המחוז הגרמני בו אנחנו נמצאים היה אחרי מלחמת העולם השניה בשליטה בריטית, והם העדיפי להעלים עין מהנאצים שנשאר פה ואפילו העסיקו אותם במשרות רשמיות. רק בשנות השמונים ולאחר מכן התחילו להקים פה אנדרטות ולדון בתקופה הנאצית. בני השיח הגרמנים שלנו נתקלים גם הם בחברה עויינת שלא רוצה לשמוע אפילו היום, והנה מצאנו
עצמנו במקום שנקבל תשובות נשאלנו שאלות.

איך מתמודדים עם חברים שלא רוצים לשמוע?
איך אתם מתמודדים עם בני המשפחה שמעדיפים שלא תדברו על הנושא?

ומה התשובות? מאד סובייקטיבי ואישי ואני מקווה להתייחס לזה בהמשך, בשלב זה אני חושב שעצם השאלה ווהשוואה בקונטקסט זה צריכה להיות מפחידה מספיק. האם בכולנו יש חיה שאם נעודד אותה היא תשתלט גם עלינו?
שאלה נוספת שעלתה אתמול ואין לנו תשובה עליה. אם לפני עליית הנאצים לשלטון היה כבר פייסבוק, האם הנאצים היו מצליחים להשתלט על גרמניה?

הגענו לגרמניה

היום כולם מגיעים ומחר מתחילה התוכנית.
באיזשהו מקום הדחקתי את הנסיעה הזו, ההכנות הקדחתניות לארוע יום הזכרון שמתרחש כעת, התיאומים לנסיעה, כל אלו עזרו להדחיק את המחשבות על מטרת הנסיעה.
אז למה באנו? בודאי לא כדי להראות לפלסטינים כמה העם שלנו סבל ולהצדיק בכך דבר, וגם לא כדי לעשות השוואות למה שמתרחש כיום בשטחים, כי זה לא בר השוואה.
אני מנסה להבהיר לעצמי מה אני רוצה להשיג, ואני חושב שהדבר החשוב ביותר בשבילי הוא להבין מה קרה פה לפני עליית הנאצים ותוך כדי. האם זה יכול לקרות אצלנו? האם ליברמן הוא סימפטום של דברים שקרו כאן? האם שנאת הזרים והאלימות המילולית שחווינו בימים האחרונים בשיח על יום הזכרון, הם אינדקציה שאנחנו רק בתחילת המורד החלקלק?
ומה רוצים הפלסטינים להשיג בנסיעה? מחר אשאל את נור ונתחיל את המסע, גם ברחבי גרמניה וגם לתוככי הנפש.

מחשבותיו של נור שחאדה המתאם הפלסטיני של לוחמים לשלום לקראת הנסיעה שלו

יקירי רוני,
אני מתעניין בנסיעה לגרמניה, וזאת מכמה סיבות.
ראשית, משום שאנו בלוחמים לשלום פועלים ביחד לסיום הכיבוש ולהשגת שלום בין שני העמים ולכן חשוב מאוד שהגרמנים ידעו כי אפשרי הדבר שפלסטינים וישראלים יפגשו לצורך פעולה משותפת למען האנושיות והשגת החירות עבור העם הפלסטיני.
שנית, הצורך לחזק את התמיכה הבינלאומית ללוחמים לשלום, היות וגרמניה היא מדינה בעלת חשיבות רבה בקהילה הבינלאומית ותמיכתה בנו חשובה מאוד.
שלישית, חיזוק הפעולה הלא-אלימה באמצעות התוודאות לניסיונם של עמים אחרים ושמיעת עמדותיהם.

דבריה של תמר לגבי הנסיעה לגרמניה

הפגישה השנייה של סמינר הנראטיבים בבית ג'לא, שבו אנו משתתפים כחברי "לוחמים לשלום", הייתה המשמעותית ביותר עד כה.

הוזמנו לסמינר על-ידי "פורום המשפחות השכולות", ששני נציגים מטעמו, ישראלית ופלסטיני, מנחים את הסמינר.

בפגישה זו תוכנן סיור של משתתפי הסמינר, ישראלים ופלסטינים, למוזיאון "יד ושם" ולכפר ליפתא.

מנחי הסמינר הדגישו שוב ושוב, כי כינוסם של שני הנושאים יחד אינו מצביע על השוואה בין שניהם, אלא נובע מהעובדה שאלו שתי הטראומות המכוננות בכל אחד משני הנראטיבים הלאומיים, הישראלי והפלסטיני, ולכן חשוב מאד ששני הצדדים יכירו את שתיהן.

הסיור בוטל בגלל אי מתן אישורים לרבים מן המשתתפים בצד הפלסטיני להיכנס לישראל.

במקום זאת, נפגשנו שוב בבית ג'לא, ושמענו עדות מן הנכבה מפיו של חאג' קשיש מן הכפר נחלין, וכן את סיפור העדות של יצחק אלחנן מן השואה מפי בנו, רמי אלחנן, חבר יקר ב"לוחמים לשלום" וגם ב"פורום המשפחות השכולות".

אחרי סיפור העדות של רמי, התבטאו כמה אנשים וביניהם אני. ציטטתי את דבריו של בסאם עראמין, בלי להביאם בשם אומרם, ואמרתי שלימוד אודות השואה יכול לעזור לפלסטינים להבין טוב יותר את התנהגותם של הישראלים.

חברתי הטובה העירה לי שזו בקשה חצופה, ושאי אפשר לצפות מהפלסטינים להבין את האלימות שלנו כלפיהם בעקבות הלימוד אודות השואה.

ניסיתי להסביר שלא התכוונתי שעליהם לקבל או להצדיק את התנהגותנו. ואז, עם או בלי קשר לדבריי, החלו כמה משתתפים פלסטינים לעזוב את החדר בזה אחר זה.

חברתי ראתה שרבים מהמשתתפים הפלסטינים יצאו, ושאלה את עימאד, ראש הקבוצה הפלסטינית אם יש סיבה לכך.

עימאד ואחרים שנשארו בחדר אמרו שהם חושבים שאין סיבה משמעותית, ושאותם חברים שיצאו מהחדר רק רצו להכין לעצמם קפה.

ובכל זאת, אחרי שחזרו, חלק מהם העירו שלא אהבו את מה שאמרתי.

ניסיתי שוב להסביר, והפעם אמרתי שלמדתי את הדברים מבסאם עראמין. כנקמה קטנה על הערתה של חברתי כלפי, גם השתמשתי בשמה לדוגמה שהמצאתי:

אמרתי שלו הייתי תקועה בתוך אוטו איתה, והיא הייתה מתנהגת ממש מוזר ואי אפשר היה לסבול אותה, אולי היה לי קל יותר להתמודד, לו הייתי יודעת שבילדותה נשלחה על ידי הוריה לבית יתומים למשך עשר שנים.

חברתי מחתה על השימוש בשמה, וכולם צחקו. הרגשתי גם שהבהרת העובדה כי למדתי את הדברים מפיו של פלסטיני, עזרה למשתתפים הפלסטינים לקבל אותם.

כמובן שאי אפשר לדעת מדוע בדיוק יצאו המשתתפים הפלסטינים מן החדר, אבל ההרגשה שלי הייתה שזה היה קשור גם לדבריי.

התקרית הזו הצטרפה לבעיות ורגשות קשים אחרים שעלו אל פני השטח במהלך אותה פגישה, והם שיצרו את תחושת ההתמודדות האמיתית והמספקת שאיתה נשארנו בתום המפגש.

באותו הקשר, נזכרתי כמה פעמים במשך אותה פגישה בביקור שערכתי לפני כמה חודשים בקרקוב, במוזיאון שינדלר ובאושוויץ במסגרת ביקור שלי בפולין יחד עם נציגים פלסטינים.

בעקבות אותו ביקור כתבתי לבלוג את הפוסט הבא: http://blog.combatantsforpeace.org/2010/11/blog-post_18.html

מאחלת לנטע, נור, אליקים, רוני, רולה ואיאד לעבור חוויה משמעותית בנסיעה לגרמניה ולבוכנוולד, ומחכה לתובנות שיביאו לנו בשובם.

הביקור בגרמניה - מחשבות לפני

לפני כמה חודשים כשהייתי המתאם הישראלי של לוחמים לשלום הייתי בפגישה עם בסאם עראמין, והשיחה התגלגלה לה לנושא השואה, ואז עלה רעיון לארגן ביקור של לוחמים ישראלים ופלסטינים בגרמניה.
כעת התוכנית יוצאת לפועל תודות לארגון גרמני שהזמין אותנו. שישה חברים בתנועה, שלשה ישראלים ושלשה פלסטינים יסעו לשבוע לגרמניה (8-15 למאי), ויבקרו בין השאר במחנה בוכנוואלד.
מה מטרת הביקור? זה יתבהר במהלך הנסיעה,
מה מרגישים לקראת? האמת שאני מדחיק את הרגשות שלי משום מה, מתעמק בלוגיסטיקה ומתחמק מהשאלות הקשות. אך הנה יצאתי לדרך.
הבלוג הזה ישמש לכל ההגיגים בנושא, לכל חברי התנועה. נכתוב מה קורה, נשים תמונות, נתלבט ונשתפך, וננסה לשתף את החוויה למרות שרק שישה מאיתנו יהיו שם.

כותב: רוני סגולי