בדיעבד זה מצמרר

אני מעלה פה פוסטים לבלוג כל יום, וחבירם בלוחמים לשלום בקשו להעתיק את אחד הפוסטים לבלוג שלהם וכמובן הסכמתי.
כיוון שאני לא ממש מחובר אז שלחתי אימייל קצר
ובדיעבד זה נראה מצמרר, שיר בן שתי שורות כפי שחן אלון ציין.

תעתיקו לאן שתרצו

מחר אנו בבוכנוולד

שתי הערות:
1. חזרנו כרגע לגרמניה, הרכבת מפולין עברה את הגבול ואנחנו כלל לא הרגשנו, מתי זה יקרה באיזור שלנו? בין כפר סבא לקלקיליה או אפילו דמשק.
2. היום בבוקר הספקנו לראות בפולין משפט דמה שערכו הנערים לפושע מלחמה מרואנדה, הצגה מלאה כולל טיעוני תביעה והגנה אך לא יכולנו להשאר להכרעת הדין. כמה זה חשוב שילדים וגם מנהיגים ידעו שזה שהם עריצים כל יכולים במדינתם לא הופך אותם לחסינים בשום צורה.

סמינר בנושא פליטים וזהות

בפולין הצטרפנו לשיחת ערב לסמינר של בני נוער בנושא פליטים וזהות.

אני חייב לספר על המקום בו אנחנו נמצאים, זו אחוזה בשטח שהיה שייך עד למלחמת העולם השנייה לגרמנים. באחוזה זו נפגשו אינטלקטואלים גרמנים לדון בכתיבת חוקה לגרמניה שתגביל את הכוח של השלטון, וזה בזמן הנאצים, ואכן כשנחשפו כמעט כולם הוצאו להורג באשמת בגידה.
לאחר המלחמה כל הגרמנים שהיו בשטחים שסופחו לפולין גורשו לגרמניה, כמו שכל הפולנים שהיו בשטחים שסופחו לרוסיה גורשו לפולין.

והדיון הזה העלה מיד שאלות שהתקשרו גם לדיון של אתמול בנושא זכות השיבה של הפלסטינים:

1. אותם "בוגדים" או לא בוגדים שנתפסו בידי הנאצים והוצאו להורג, הרי בתקופה הפשיסטית שלפני המלחמה ובמהלכה, כל העם חשב בגרמניה שאסור לבקר את המדינה, שזה מחליש את כוחה. מה הופך בוגד בתקופה מסויימת לגיבור כמה שנים לאחר מכן? מה הפך את בגין, מנדלה, גנדי, וושינגטון מבוגד וטרוריסט לגיבור האומה, האם רק בגלל תוצאות המלחמה? מה זה אומר לגבי הפעילות שלנו היום? ולאלו שיעירו שבכל הדוגמאות האלו היו פעולות נגד שלטון זר, כדאי לזכור שהיטלר וחבורתו עלו לשלטון בצורה חוקית בגרמניה, וכמה היינו רוצים שהעם שלו יתמרד נגדו ולא יקבל את העובדה שאסור להעביר ביקורת. אני לא טוען שישראל שוות ערך לגרמניה, אך הכיוון אליו אנחנו פונים כעת הוא מפחיד.
2. אני אישית לא הכרתי את עובדות חילופי האוכלוסיה פה אלא רק באופן שטחי. נדהמתי לראות את השטחים שרוקנו מתושבים מסוג A והתמלאו בסוג B, האם גם היום זה יכול לקרות? ומצד שני האם זה יכול לשכנע את הפלסטינים שהסיכוי שמרביתם יחזרו לתוך שטחי 48 הוא אפסי?







בערב ישבנו עם בני הנוער וספרנו להם סיפורים אישיים
אני ספרתי את סיפורי והדגשתי את החלק שקשור להיות הורי פליטים. כמה אני חצוי בעובדה שהממשלה הישראלית נתנה להורים שלי שברחו בחוסר כל מרומניה, בית (או למעשה חדר) בירושלים לאחר המלחמה, ומצד שני הידיעה שלי שהבית שניתן להם היה שייך בעבר לאחרים. האם אני הייתי מסכים לגור בבית שהיה שייך לאחרים ושהם גורשו ממנו? והאם אני בכלל יכול לשפוט במבט לאחור כשכל מה שהורי הכירו זו מציאות בה מי שמפסיד במלחמה לעיתים בורח והמנצח לוקח את רכושו. בקבוצה היו בני נוער מכמה לאומים, תורכים גרמנים פולנים ו....ישראלים. ובעוד שרובם הקשיבו בניחותא חשתי כבר בשלב זה את התנועה בכסא של הישראלים,  חיכיתי לצעקה "אך זה כלל לא כך אצלנו, איך אתה יכול להשוות". בהמשך נור סיפר את סיפורו והרחשושים בצד הישראלי גברו, המנחה ברוב חכמתו לא נתן לשאלות לגלוש לויכוח הרגיל אך זה התחיל לאחר מכן, ואני צפיתי מהצד בניסיון של הישראלים לשכנע את נור שהוא טועה ואצלנו זה לא כך.
עמדתי בצד עם בחורה מתורכיה שהייתה לה המון ביקורת על הישראלים ולהפתעתה אני ניסיתי להסביר לה שאני לא יותר חכם ולא בעל ערכים יותר מהצעיר הישראלי שמתווכח עם נור, וגם בחברה שלה, התורכית, לרבים קל לבקר את ישראל אך שאל אותם על התורכים ותראה פתיחות מהי. זה כנראה יצר האדם הדפוק שלנו, לראות צרות וחוסר ערכים רק אצל אחרים.

שיחה ראשונה מלב אל לב עם גרמני

פגשתי גרמנים בעבר, דברתי אתם קצרות אך היום בנסיעה הארוכה ברכבת לפולין, הייתה לי הזדמנות לדבר עם אריק שליווה אותנו.
דברנו תחילה על התחושה של גרמני לגבי מה שקרה בזמן השואה ומה מלמדים בבית ספר בנושא.
לפי אריק המדינה הגרמנית לקחה מאד ברצינות את נושא האשמה, למעשה המדינה היחידה לדבריו שעושה זאת בעקביות וברצינות. בבתי ספר לא רק שלמדו אותם שהכל קרה בגלל תוקפנות גרמנית, וכל הסבל שנגרם לגרמנים עצמם די הוצנע, יותר מכך, מערכת החינוך מנסה ככל האפשר לחנך את הגרמנים לערער על נרטיבים ומוסכמות, לחשוב ולהתעמק ולא לציית באופן אוטומטי.
בבתי הספר נהגו להראות להם את סרטי הפרופוגנדה הנאציים, כדי שיראו איך אפשר לשטוף את המוח, בחינות בבית ספר תמיד דרשו התייחסות בטקסט ובאופן מילולי ונסיון להבין ולהעמיק בניגוד למבחנים האמריקאים.
לאורך שנים תחושת הגרמניות הוצנעה, ולדבריו רק לפני כמה שנים לאחר אליפות העולם (בכדורגל?) בגרמניה פתאום הם הרגישו חופשי להרגיש כגרמנים גאים ללא רגשות אשמה.
משם השיחה המשיכה למה שקורה בישראל, לעובדה שהשואה והאנטישמיות היא הסבר לכל דבר שקורה היום, לתחושה שהמנהיגים בישראל מטפחים השכם וערב, "אם לא תתחמשו ותהיו חזקים יבוא היטלר חדש.......", הפחד הזה שמוטמע בכל צעד.
ומצד שני מה שעניין אותי יותר הוא ההקבלה למה שקרה בגרמניה לפני המלחמה, כשהנאצים עלו לשלטון. התקופה בה המדינה עברה תקופה של האדרה, הביקורת נשמעה כבגידה, "אתה איתנו או נגדנו". נכון שנאצים הלכו מאד רחוק עם הנושא אך מה שקורה בישראל היום, במה הוא שונה ממה שקרה שם?
עד כמה שזה נשמע מפתיע, אני ישראלי גאה, אוהב את מולדתי, רוצה בהצלחתה אך זה לא מוריד כהוא זה מזכותי וחובתי להשמיע ביקורת. אך אני רוצה שבתי ספר תיכוניים בישראל ימדדו במספר התלמידים שהגיעו לאוניברסיטה, ושקציני צבא לא יכנסו לבתי ספר, ושהצבא יהיה הרע ההכרחי ולא דבר שמעריצים.
בהמשך הצטרף אלינו פעיל זכויות אדם רוסי שפגשנו ברכבת, ופסי ההשוואה עברו למה שקורה היום ברוסיה אך זה סיפור אחר.

השוואה בין הפגנות

אתמול שמענו מאליקים הרצאה ארוכה על ההפגנה בנבי צאלח.
זה היה במהלך הדיון החשוב לגבי טיב האוכל במסעדה בה היינו לעומת מסעדות אחרות בגדה.
לפי אליקים, נבי צאלח הוא כפר שונה בהתנהגותו. ביום שישי כל הכפר יוצא להפגנה, כולם.
הצבא ממהר להכריז על המקום כשטח צבאי סגור ומעצם הגדרה זו כל מי שלא תושב הכפר ונמצא בו נעצר.
ההפגנה היא מחזורים ששבים על עצמם של גיחות מהבתים קריאות מחאה והתרסה לצבא, וחזרה לבתים לעוד מנוחה קצרה עם קפה ותה. והכל נגמר בערב בארוחת ערב בבתים.
כל תושבי הכפר שותפים בין אם ביציאה ממש ובין אם בארוח בבתים.
נראה לי שאצטרף כשאחזור, לשם עדיין לא הספקתי להגיע.

ביקור בבית ספר ופגישה עם חברי פרלמנט

היום בבוקר לקחו אותנו לעיירה ליד המבורג לדבר בפני תלמידי בית ספר. למי שלא עבר את החוויה להסביר את הסכסוך לילדים שלא מעורבים אז אני ממליץ בתור חוויה מרעננת.
השאלות הן בסיסיות וכל כך בנאליות שאתה ממש נדהם איך לא חשבת על זה.
ממה אתה מפחד?
מה אומרים הילדים שלך?

ועוד ועוד. וגם צריך להסביר הכל בשפה פשוטה בלי לסבך אותם עם העובדות שגם אנחנו לא כל כך אוהבים (מי אהב את המורה להסטוריה?), אך הפגישה המעניינת הייתה בערב.
הגענו למשרדי המפלגה הירוקה לפגישה עם חברת הפרלמנט קתרין מולר ואליהם הצטרפו גם ישראלים שעוברים הכשרה בפרלמנט הגרמני.
החלק הראשון עבר חלק, ספרנו על התנועה ועל הפעילות, אך אז הישראלים התחילו לשאול שאלות, העוקצנות הרגילה הישראלית והצדקנות......
"לא רוצים לשמוע מפיכם (הכוונה לישראלים שבנו) אני רוצה לשמוע מהם (הפלסטינים)"
"למה שנאמין לכם לאחר שהחמאס עלה אצלכם לשלטון בעזה בצורה דמוקרטית"
"מה הטעם לדבר אתכם אם אתם לא מוותרים על זכות השיבה"
ועוד ועוד
מזל שאנחנו למודי נסיון אך מה שהיה חשוב זה לשמוע את נור מסביר באנגלית רצוצה מה גרם לו להשתנות, ולמה הוא כפליט גאה לא יוותר על זכות השיבה לפני שתהיה מדינה ולפני שכל זכויותיהם יתמלאו, ושזכות השיבה היא נושא למשא ומתן ולא תנאי מוקדם שצריך לוותר עליו כדי להיות זכאים להכנס למשא ומתן. נור טען שההחלטה לוותר היא החלטה אישית של כל פליט אך הדעה הכללית וגם של חברת הפרלמנט הייתה שברגע שיהיה הסכם, הנושא חייב להפתר והוא לא יכול להפתר בשיבה המונית.
אני ספרתי להם את הסיפורים ששמעתי מעידן על פליטים יוונים משטח שכעת נמצא בתורכיה, שמגיעים כל שנה לבקר ולא שכחו אך יש שלום בין המדינות ואף אחד לא מבקש מהם לשכוח או להפסיק לחלום.

חייב לסיים קוראים לי לארוחת ערב וזה יותר חשוב, את הערב נסיים בהחלטה במהלך ארוחת ערב מה עושים עם רולה שבאה איתנו לסיור ולא הייתה בכלא. אני בדעה שחייבים להיות בכלא כדי ללמוד עברית ולחוש את החוויה ולכן הצעתי לה להתנדב למאסר מנהלי, לעומת זאת נור הציעה לה לנסות להאסר מעצר רגיל. כמובן שהכל בבדיחה אך זה מעיד על הקירבה ועל אופי היחסים בתוך הקבוצה. בשנת 2009 כשהייתי באירלנד בסיור הרגשתי יותר את "אנחנו והם", הפלסטינים היו צריכים יותר להמחיש לנו את סמני הלאומיות שלהם ולהדגיש את השוני, היום (אך אולי זה סובייקטיבי ואולי האחרים שאיתי עוזרים לכך) התחושה היא שההבדלים בין הקבוצות התטשטשו, הזהות הלאומית פחות חשובה לי אישית, הערכים האחרים חשובים יותר.

אז מה באמת אנחנו עושים כאן ולמה באנו

אתמול הייתה לי שיחה בנושא עם אליקים ניצני מלוחמים לשלום. ניסינו לברר לעצמנו למה באנו לכאן ומה רוצים לברר.
ספרתי לו על הנסיעה שהייתה לנו באפריל לאירלנד ועל הסיפור ששמענו משיפא אל קודסי שהייתה באותו זמן חברה פעילה בתנועה.
חשבתי על כך שראינו את שיפא באירלנד כבן אדם רגיל, מתנהגת כמונו, צוחקת ומתבדחת. ועדיין משהו גרם לה להיות מסוגלת להפרד מבני משפחתה, ולתכנן לעשות מעשה נורא גם של התאבדות, וגם של רצון להרוג תוך כדי אזרחים ישראלים. והנה היא הגיעה לסף הגיהנום וחזרה ממנו.
הסתכלנו אליקים ואני על קטרין, המדריכה החמודה שמלווה אותנו, וניסינו להבין איך העם הגרמני שהביא לעולם כל כך הרבה ערכי תרבות, הסכים לעצום עין ולעזור בצורה לחבורה של מטורפים לנסות לכבוש את העולם, ולעשות זוועות שאין כדוגמתן, והנה שוב קטרין נראית כבן אדם נורמלי. אז מה גרם לעם שלהם להגיע אל סף הגיהנום ולחזור ממנו?
ואז דברנו על מה שקורה כעת בישראל, תחילת הגזענות, שנאת הזר, האיומים ששמענו לפני טקס יום הזכרון על הצורך לתקוע לכל אחד מאיתנו כדור בראש, ועוד ועוד. ותמהנו אם מה שקרה לשיפא ומה שקרה לגרמנים יכול למעשה לקרות לכל אחד בנסיבות הנכונות, האם אנחנו בתחילת ההתדרדרות במדרון חלקלק ולא נוכל להסתמך על ההנחה שלנו זה לא יכול לקרות?

בפגישות אתמול בעיר קיל נפגשנו עם חבורה של אקדמאים, מארגונים שונים, שעוסקים בצורה זו או אחרת בהתמודדות עם הזכרון. המחוז הגרמני בו אנחנו נמצאים היה אחרי מלחמת העולם השניה בשליטה בריטית, והם העדיפי להעלים עין מהנאצים שנשאר פה ואפילו העסיקו אותם במשרות רשמיות. רק בשנות השמונים ולאחר מכן התחילו להקים פה אנדרטות ולדון בתקופה הנאצית. בני השיח הגרמנים שלנו נתקלים גם הם בחברה עויינת שלא רוצה לשמוע אפילו היום, והנה מצאנו
עצמנו במקום שנקבל תשובות נשאלנו שאלות.

איך מתמודדים עם חברים שלא רוצים לשמוע?
איך אתם מתמודדים עם בני המשפחה שמעדיפים שלא תדברו על הנושא?

ומה התשובות? מאד סובייקטיבי ואישי ואני מקווה להתייחס לזה בהמשך, בשלב זה אני חושב שעצם השאלה ווהשוואה בקונטקסט זה צריכה להיות מפחידה מספיק. האם בכולנו יש חיה שאם נעודד אותה היא תשתלט גם עלינו?
שאלה נוספת שעלתה אתמול ואין לנו תשובה עליה. אם לפני עליית הנאצים לשלטון היה כבר פייסבוק, האם הנאצים היו מצליחים להשתלט על גרמניה?

הגענו לגרמניה

היום כולם מגיעים ומחר מתחילה התוכנית.
באיזשהו מקום הדחקתי את הנסיעה הזו, ההכנות הקדחתניות לארוע יום הזכרון שמתרחש כעת, התיאומים לנסיעה, כל אלו עזרו להדחיק את המחשבות על מטרת הנסיעה.
אז למה באנו? בודאי לא כדי להראות לפלסטינים כמה העם שלנו סבל ולהצדיק בכך דבר, וגם לא כדי לעשות השוואות למה שמתרחש כיום בשטחים, כי זה לא בר השוואה.
אני מנסה להבהיר לעצמי מה אני רוצה להשיג, ואני חושב שהדבר החשוב ביותר בשבילי הוא להבין מה קרה פה לפני עליית הנאצים ותוך כדי. האם זה יכול לקרות אצלנו? האם ליברמן הוא סימפטום של דברים שקרו כאן? האם שנאת הזרים והאלימות המילולית שחווינו בימים האחרונים בשיח על יום הזכרון, הם אינדקציה שאנחנו רק בתחילת המורד החלקלק?
ומה רוצים הפלסטינים להשיג בנסיעה? מחר אשאל את נור ונתחיל את המסע, גם ברחבי גרמניה וגם לתוככי הנפש.